בן יהוידע על חגיגה י״ד

מהדורה: מהדורת סנלייק

« בן יהוידע על חגיגה י״ג ע״ב בן יהוידע על חגיגה ט״ו ע״א »

1 קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְלֹא נִבְרְאוּ. עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁתָלָן בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר, וְהֵן הֵן עַזֵּי פָנִים שֶׁבַּדּוֹר.

2 וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״אֲשֶׁר קוּמְּטוּ״ — לִבְרָכָה הוּא דִּכְתִיב. אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּקַמְּטִין עַצְמָן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם״.

3 אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב: בַּר אַרְיָא! תָּא אֵימָא לָךְ מִילְּתָא מֵהָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ: כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא נִבְרָאִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִנְּהַר דִּינוּר, וְאָמְרִי שִׁירָה וּבָטְלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִבְרָא מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כׇּל צְבָאָם״.

4 כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִיוָּר וּשְׂעַר רֵישֵׁיהּ כַּעֲמַר נְקֵא״. וּכְתִיב: ״קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּישִׁיבָה, כָּאן בַּמִּלְחָמָה. דְּאָמַר מָר: אֵין לְךָ נָאֶה בִּישִׁיבָה אֶלָּא זָקֵן, וְאֵין לְךָ נָאֶה בַּמִּלְחָמָה אֶלָּא בָּחוּר.

5 כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּינוּר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב״! לָא קַשְׁיָא: אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד. כִּדְתַנְיָא: אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁכִינָה חוֹל?! אֶלָּא: אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה.

6 קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע: אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה! כְּלָךְ מִדַּבְּרוֹתֶיךָ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת. אֶלָּא: אֶחָד לְכִסֵּא וְאֶחָד לִשְׁרַפְרַף. כִּסֵּא — לֵישֵׁב עָלָיו, שְׁרַפְרַף — לַהֲדוֹם רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי״.

7 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת קִילֵּל יְשַׁעְיָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁאָמַר לָהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד״.

8 שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת, מַאי נִינְהוּ? דִּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה׳ צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקוֹסֵם וְזָקֵן. שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ. וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם וְגוֹ׳״.

9 ״מַשְׁעֵן״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״מַשְׁעֵנָה״ — אֵלּוּ בַּעְלֵי מִשְׁנָה, כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא וַחֲבֵירָיו. פְּלִיגִי בַּהּ רַב פָּפָּא וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְחַד אָמַר: שְׁבַע מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה.

10 ״כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי״. ״וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם בְּאַגָּדָה. ״גִּבּוֹר״ — זֶה בַּעַל שְׁמוּעוֹת. ״וְאִישׁ מִלְחָמָה״ — זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ״שׁוֹפֵט״ — זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. ״נָבִיא״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״קוֹסֵם״ — זֶה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ״. ״זָקֵן״ — זֶה שֶׁרָאוּי לִישִׁיבָה.

11 ״שַׂר חֲמִשִּׁים״ — אַל תִּקְרֵי ״שַׂר חֲמִשִּׁים״, אֶלָּא ״שַׂר חוּמָּשִׁין״. זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: ״שַׂר חֲמִשִּׁים״ — כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִכָּאן שֶׁאֵין מַעֲמִידִין מְתוּרְגְּמָן עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה. ״וּנְשׂוּא פָּנִים״ — זֶה שֶׁנּוֹשְׂאִין פָּנִים לְדוֹרוֹ בַּעֲבוּרוֹ. לְמַעְלָה, כְּגוֹן רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. לְמַטָּה, כְּגוֹן רַבִּי אֲבָהוּ בֵּי קֵיסָר.

12 ״יוֹעֵץ״ — שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים. ״וְחָכָם״ — זֶה תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹתָיו. ״חֲרָשִׁים״ — בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַכֹּל נַעֲשִׂין כְּחֵרְשִׁין. ״וְנָבוֹן״ — זֶה הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. ״לָחַשׁ״ — זֶה שֶׁרָאוּי לִמְסוֹר לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּיתְּנָה בְּלַחַשׁ.

13 ״וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם״. מַאי ״וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּנוֹעָרִין מִן הַמִּצְוֹת.

14 ״וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָּם״ — אָמַר רַב פָּפָּא בַּר יַעֲקֹב: תַּעֲלֵי בְּנֵי תַעֲלֵי. וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם: ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד״ — אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּנוֹעָרִין מִן הַמִּצְוֹת, יִרְהֲבוּ בְּמֵי שֶׁמְּמוּלָּא בְּמִצְוֹת כְּרִמּוֹן. ״וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד״ — יָבֹא מִי שֶׁחֲמוּרוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּקַלּוֹת, וְיִרְהֲבוּ בְּמִי שֶׁקַּלּוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כַּחֲמוּרוֹת.

15 אָמַר רַב קַטִּינָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלָיִם — לֹא פָּסְקוּ מֵהֶם בַּעֲלֵי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְךָ קָצִין תִּהְיֶה לָנוּ״. דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּין כְּשִׂמְלָה, יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶךָ.

16 ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת״. מַאי ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת״ — דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן — ״יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶךָ״. ״יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימוּנִי קְצִין עָם״. ״יִשָּׂא״ — אֵין יִשָּׂא אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. ״לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ״ — לֹא הָיִיתִי מֵחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. ״וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה״ — שֶׁאֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא גְּמָרָא.

17 וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי אָמַר לְהוּ גְּמִירְנָא — אָמְרִי לֵיהּ: אֵימָא לַן! הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר גְּמַר וּשְׁכַח. מַאי ״לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ״ — לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ כְּלָל.

18 אִינִי?! וְהָאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה בַּעֲלֵי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״! לָא קַשְׁיָא:

19 הָא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמַשָּׂא וּמַתָּן. בְּדִבְרֵי תוֹרָה — הֲווֹ, בְּמַשָּׂא וּמַתָּן — לָא הֲווֹ.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מְחַמֵּר אַחֲרָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לוֹ, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ? אָמַר לוֹ: רַבִּי, תַּרְשֵׁינִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר.

21 מִיָּד יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵעַל הַחֲמוֹר, וְנִתְעַטֵּף, וְיָשַׁב עַל הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה יָרַדְתָּ מֵעַל הַחֲמוֹר? אָמַר: אֶפְשָׁר אַתָּה דּוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וּשְׁכִינָה עִמָּנוּ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין אוֹתָנוּ, וַאֲנִי אֶרְכַּב עַל הַחֲמוֹר?! מִיָּד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה וְדָרַשׁ. וְיָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְסִיבְּבָה כׇּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה, פָּתְחוּ כּוּלָּן וְאָמְרוּ שִׁירָה.

22 מָה שִׁירָה אָמְרוּ — ״הַלְלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכׇל תְּהוֹמוֹת ... עֵץ פְּרִי וְכׇל אֲרָזִים ... הַלְלוּיָהּ״. נַעֲנָה מַלְאָךְ מִן הָאֵשׁ, וְאָמַר: הֵן הֵן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה. עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַר: בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בֵּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין וְלַחְקוֹר וְלִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּים, נָאֶה מְקַיֵּים וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ. אַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים. אַשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ.

23 וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָיָה הוּא וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ: אַף אָנוּ נִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. פָּתַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְדָרַשׁ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם תְּקוּפַת תַּמּוּז הָיָה. נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בְּעָבִים וְנִרְאֶה כְּמִין קֶשֶׁת בֶּעָנָן, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִין וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְקַבְּצִין וּבָאִין לִרְאוֹת בְּמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה.

24 הָלָךְ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְסִיפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, אַשְׁרֵי עֵינַי שֶׁכָּךְ רָאוּ. וְאַף אֲנִי וְאַתֶּם, בַּחֲלוֹמִי מְסוּבִּין הַיְינוּ עַל הַר סִינַי, וְנִתְּנָה עָלֵינוּ בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: עֲלוּ לְכָאן, עֲלוּ לְכָאן! טְרַקְלִין גְּדוֹלִים וּמַצָּעוֹת נָאוֹת מוּצָּעוֹת לָכֶם, אַתֶּם, וְתַלְמִידֵיכֶם, וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיכֶם מְזוּמָּנִין לְכַת שְׁלִישִׁית.

25 אִינִי?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה הַרְצָאוֹת הֵן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִרְצָה דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, רַבִּי עֲקִיבָא הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וְאִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ לָא קָא חָשֵׁיב! דְּאַרְצִי וְאַרְצוֹ קַמֵּיהּ — קָחָשֵׁיב, דְּאַרְצִי וְלָא אַרְצוֹ קַמֵּיהּ — לָא קָא חָשֵׁיב. וְהָא חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי דְּלָא אַרְצוֹ קַמֵּיהּ, וְקָא חָשֵׁיב! דְּאַרְצִי מִיהָא קַמֵּיהּ מַאן דְּאַרְצִי.

26 תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵן: בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ ״מַיִם מַיִם״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״.

27 בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו״. בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכוֹל דַּיֶּיךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ״. אַחֵר קִיצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.

28 שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: מַהוּ לְסָרוֹסֵי כַּלְבָּא? אָמַר לָהֶם: ״וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ״, כֹּל שֶׁבְּאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: בְּתוּלָה שֶׁעִיבְּרָה, מַהוּ לְכֹהֵן גָּדוֹל? מִי חָיְישִׁינַן לְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל:

פירוש בן יהוידע על חגיגה י״ד

1 אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּקַמְּטִים אֶת עַצְמָן מִשֵּׁנָה עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר לָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד נָּהָר במלואו כזה נו־ן ה־ה רי־ש המלוי הוא אותיות שֵׁינָה רמז על ידי דמקמטין עצמן מן השינה יזכו לסוד הנהר. והנה ידוע מה שאמר רבינו ז"ל וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן בראשית ב, י נהר דעת, ולזה אמר 'יְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר' דכתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים משלי כד, ד ולכן מלוי נָּהָר הם אותיות 'יש הון'. גם יובן רמז הַנָּהָר לתלמידי חכמים דאמרו רבותינו ז"ל ברכות נו: הרואה נהר בחלום יצפה לשלום שנאמר הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם ישעיהו סו, יב, ולכן החכמים זוכים לשלום יותר דכתיב תהלים קיט, קסה שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ שמאהבתם עוסקים בלילה גם כן אז זוכים לשלום שהוא סוֹד הַנָּהָר.

2 אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא דניאל ז, ט. נראה לי בס"ד כונת רבי עקיבא הוא על המלכות שנקראת בשם דוד כמו שאמרו בזוהר הקדוש פרשת קדושים דף פד הכי תנינן דוד אחרא את ליה לקודשא בריך הוא ואיהו ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין וכו' ובגין ההוא דוד עלאה אמר דוד פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי תהלים כה, טז עיין שם. ופרשו מבארי הזוהר דהכונה הוא על המלכות העליונה שגם היא מכונית בשם דוד. ונראה בודאי גם הכא מה שאמר רבי עקיבא אֶחָד לוֹ קאי על התפארת וְאֶחָד לְדָוִד קאי על המלכות. ונודע שכל זה המראה שראה דניאל ע"ה הוא ראה בעשר ספירות דעשיה וכמו שכתב רבינו ז"ל בספר הלקוטים הנדפס בירושלם ת"ו תבנה ותכונן דאיך אמר וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב דניאל ז, ט מה שלא ראה משה רבינו ע"ה! אלא שכל זה המראה הוא בעשיה דבכל עולם יש עשר ספירות וחמשה פרצופים עליונים כנודע עיין שם. והנה רבי יוסי ודאי ידע דאין כונת רבי עקיבא על דוד המלך ע"ה עם כל זה אמר לו 'אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁכִינָה חֹל' כי באותם הימים לא נתפשטה חכמת האמת של סודות עליונים והשומעין שבבית המדרש יבינו שכונתו על דוד המלך ע"ה על כן הוא העתיק הדברים על שם הפעולה היוצאה מתפארת ומלכות כי התפארת שהוא רחמים פועל צדקה והמלכות שהיא גבורה פועלת דין. לכך אמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה והיינו הך דרשה של רבי עקיבא עצמו ולכך גם רבי עקיבה חש לחששה דרבי יוסי מפני השומעין ואז גם הוא תפס הדרשה בלשון זה דרבי יוסי ואמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה. אמנם רבי אלעזר בן עזריה בא לפרש הכסאות על ענין אחר ואמר אֶחָד לַכִּסֵּא וְאֶחָד לַשְּׁרַפְרַף והוא כי שם אלקים כפשוטו עולה פ"ו כמנין הכסא 86 והוא בחינת דין בפני עצמו כנזכר בסוד פ"ו דשופר. ועוד יש בחינת דין בשם אלקים והוא בסוד המלוי דשם אלקים שמתמלא ביודי"ן שעולה מספר ש' אל־ף למ־ד ה־י יו־ד מ־ם = 300 והוא בסוד ש' דשופר. ועוד רמוז בשם אלקים בחינת פ"ר דינין דמנצפ"ך והם מתחלקים בחמשה אותיות שם בכל אות חלק נ"ו מן פר ונודע כי אלו הפ"ר דינין הם כפולים שהם פרפר בסוד אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מלכים ב' ה, יב, ובסוד הכתוב באיוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי איוב טז ,יב כנזכר בשער הפסוקים. ולזה אמר אֶחָד לַכִּסֵּא כנגד בחינת הגבורות הרמוזים בשם אלקים כפשוטו שהוא פ"ו כמנין הכסא שרמוזים באותיות פ"ו דשופר. ואמר אֶחָד לַשְּׁרַפְרַף רמז בזה על שני בחינות של גבורות ודינין הרמוזים בשם אלקים האחת הוא בחינת שם אלקים במלואו שעולה ש' והוא סוד אות ש' דשופר והשנית הם פר דינים דמנצפ"ך המתחלקים בחמשה אותיות של שם אלקים שהם כפולים 'פר פר' וכל זה רמז בשם שְּׁרַפְרַף שהוא אות ש' ואותיות פרפר. ובזה יובן בס"ד לתרץ קושיא עצומה איך תלמודא מסיק 'אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד' והלא דבר זה דחאו רבי יוסי וגם רבי עקיבא עצמו הדר ביה ושנה 'אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה'? ובזה שכתבתי בס"ד ניחא דבאמת דבר זה לא נדחה ורק רבי יוסי ערער על לשון זה בשביל השומעין שאין בקיאין בחכמה זו של הסוד ולפי משמע אזניהם נראה להם דעושה שכינה חול אבל באמת מה שאמר אֶחָד לְדָוִד הכונה על המלכות ולשון דנקיט רבי יוסי, ולשון דנקיט רבי עקיבא שניהם עולין בקנה אחד וכאשר אמרנו, ורבי עקיבא לא חזר ושנה בלשון רבי יוסי אלא משום חשש השומעין שלא נגלו עדיין להם מראות אלקים המה סודות העליונים אבל בזמן חתימת התלמוד נתפשטה חכמה זו דסודות עליונים אצל רוב האמוראים ולכן מסדר התלמוד לא חש בימיו לחששא דרבי יוסי ולכן מסיק בלשון דנקיט רבי עקיבא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד.

3 לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּישִׁיבָה, כָּאן בְּמִלְחָמָה. הנה נודע דמה שנגלה לעיניהם הוא בדרך שאמר הכתוב הושע יב, יא וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, שאין הנביאים רואין מראה ממש אלא כל אחד יצטייר לפניו כפי מה שיוכל להשיג ולסבול וכן כאן נצטייר לעיניהם אורות חסדים עליונים במראה שערות לבנות ועל הים נצטייר לעיניהם אורות גבורות עליונים במראה שערות שחורות ומלבד שהיה זה המראה כדי להשכילם ענין סודיי ונסתר על הארת העולמות למעלה. עוד לימדם בזה בינה להבין ולהשכיל דכן ראוי להיות בישיבה זקן ובמלחמה בחור ויבינו בזה דבר מתוך דבר דבמלחמה צריך זרוז ומהירות במעשה המלחמה ולא יתנהגו בכבידות אלא כטבע הבחור שהוא תקיף וזריז ומהיר אך בישיבה שהוא ענין לימוד תורה לתלמידים לא טוב החפזון ומהירות אלא יתנהג בכבידות כטבע הזקן.

4 שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת קִלֵּל יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד טעם למספר שמונה עשרה כנגד שמונה עשרה טרפיות וכנגד שמונה עשרה פרסאות של גיהנם. או יובן מספר שמונה עשרה עולה מספר קע"א במספר הקדמיי כמנין עקא 171 כי שמונה עשרה קללות אלו הם עקא גדולה ולא נתקררה דעתו עד שקללם באחרת נמצא נעשו תשע עשרה ומספר תשע עשרה במספר הקדמיי נחשב במספר קץ 90 ובזה נעשה קץ וסוף לקללות. ברם קשא וכי לא נשאר בספר ישעיה עוד דברים של פורענות, ואמאי מנה רק האמור בפסוק זה? ונראה לי דכל השאר לא חשיבי קללות כי זכות התורה שעוסקים בה מגין לדחות הפורענות מה שאין כן בהאי קרא שהזכיר ביטול תורה ולימודה אם כן כל הני פורענות דהזכיר כאן חשיב קללות דאין מי שידחה אותם.

5 ישעיה ג, א 'מַשְׁעֵן', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. 'מַשְׁעֵנָה', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. נראה לי בס"ד ישראל אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' ופרשו רבותינו ז"ל נַעֲשֶׂה הוא המעשה וְנִשְׁמָע זה הלימוד לכן פירש 'מִשְׁעַן' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא כי 'מַשְׁעֵן' בהפוך אתוון 'נִשְׁמָע' וכן 'מַשְׁעֵנָה' בהפוך אתוון 'נִשְׁמְעָה'. ולהיות כי המקרא הוא בחינת זכר קרי ליה מִשְׁעַן לשון זכר והמשנה שהיא בחינת נוקבא קרי לה מַשְׁעֵנָה לשון נקבה. ועוד נראה לי בס"ד מַשְׁעֵן אותיות 'שמן עי־ן' כי המקרא קדים לכל לימוד כדמיון השמן שהוא צף ועליון על כל המשקים ואות עי־ן רמז דהמקרא תלוי בראיית עין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ולזה אמר 'מִשְׁעַן' בַּעֲלֵי מִקְרָא אך מַשְׁעֵנָה דריש על משנה כי המשנה היא תורה שבעל פה שיש לה שבעים פנים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדבר רבה יג, טז שבעים פנים לתורה, ואותיות מַשְׁעֵנָה הוא משנה ע' כלומר משנה שיש לה ע' פנים. ומה שאמר כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וַחֲבֵרָיו כדגריס בעין יעקב נראה לי בס"ד דנקיט רבי יהודה בן בתירא על פי מה שכתב בפתח עינים דעד בני בתירה היו קורין ת"ר סדרי משנה ממשה רבינו ע"ה ואחר כך נסדרו ששה סדרים בלבד. ולכן נקיט רבי יהודה בן בתירא שהוא היה הגדול בבני בתירה וזקן מופלג והיה דר בנציבין דאליו שלחו שלום מירושלים בהך עובדא דאותו גוי שהיה אוכל פסחים בערמה ונודע להם על ידי חכמתו ושלחו לו שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים פסחים ג:, ולכן דריש 'מַשְׁעֵנָה' על רבי יהודה בן בתירא שהיה משענה לקיום מצות התורה.

6 'כֹּל־מִשְׁעַן־לֶחֶם', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד גְּמָרָא. נראה לי בס"ד בַּעֲלֵי גְּמָרָא אלו הן מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא ופרשתי בס"ד במקום אחר הא דרבנן אקרו מלכי דכתיב משלי ח, טו בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, היינו אלו דמסקי שמעתתא אליבא דהלכתא דהלכה כמותם ואז דבריהם קימים כדברו של מלך דאין להשיב. וידוע דהתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות והמלכות נקנית בשלושים מעלות משנה אבות ו, ו, על כן אלו שהם חכמים ומלכים יש להם ארבעים ושמונה ויש להם שלושים הרי כאן צירוף לחם 48+30=78 שהוא שלושים וארבעים ושמונה, לכן דריש 'מִשְׁעַן לֶחֶם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי גְּמָרָא. ואמר 'מִשְׁעַן מָיִם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדוֹת כי כל לימוד האדם קץ בסופו מחמת הטורח אך באגדות שהם מושכין לבו של אדם ושמח בהם אינו קץ כלל אלא שש ושמח בסוף כמו ההתחלה נמצא דרוש שלהם שוה בסופו כתחילתו ולכן קוראו בשם 'מָיִם' שהם שוים שגם אם נקראים מסיפא לרישא נקראים בשם מים.

7 'גִּבּוֹר', זֶה בַּעַל שְׁמוּעוֹת. נראה לי בס"ד למוד התורה מרב אחד מכונה בשם בור דכתיב משלי ה, טו שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ וְיָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה, ובעל שמועות יש לו שלשה מיני שמועות האחד הלכות פסוקות ששמע מרבותיו והשני טעמים של הלכות והשלישי סודות של הלכות, ונרמזים שלשה אלה באות ל' שהוא שלשה קוין ראש ואמצע וסוף וקו הראש הזקוף למעלה הוא רומז לשמועה של הסוד שהוא עליון וקו האמצע שעשוי כבריח רומז לשמועה של הלכות פסוקות וקו התחתון היורד תחתיו רומז לשמועה של טעמי ההלכות, וכולם צורת ווי"ן שהם תורה שבעל פה שנחלקת לששה סדרים. ונמצא שלשה מיני שמועות הנזכר הם דלויים משלשה בורות שכל אחד נקרא בור בפני עצמו ככתוב 'שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ' ולכן בעל שמועות נקרא 'גִּבּוֹר' חלק התיבה לשתים וקרי ביה ג' בור.

8 'אִישׁ־מִלְחָמָה', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר עטרת ראשי הרב מר אבי זלה"ה זכרונו לחיי העולם הבא במאמר נשאת ונתת באמונה שבת לא. דהמלכות העליונה מכונית בשם אמונה וזהו נשאת ניצוצי קדושה מן הקליפה ונתת אותם באמונה במלכות הנקראת אמונה וזה יהיה עסק התורה ולכן שואלין אותו אחרי זה: קבעת עתים לתורה? עד כאן דבריו דפח"ח דברי פי חכם חן. ולזה אמר כאן שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא ניצוצי קדושה מן הקליפה וְלָתֵת אותם בחלק הקדושה על ידי מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וזכר בזה לשון מלחמה היינו על ידי שילחם בקליפות לשברם כדי שיוציא מתוכם ניצוצי קדושה וזה יהיה קושיות ותירוצים שהוא מלחמה של תלמידי חכמים שעושין זה בזה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל האדם דמחדש חדושי תורה בעולם הזה כבר קבלה אותם נשמתו כשהיתה במעמד הר סיני אך קודם בואה לעולם הזה עתה כל חידושי תורה הם עצורים בתוך נשמתו בכח והאדם טורח בעסקו בתורה להוציאם מן הכח לפועל לגלותם בעולם הזה וזהו שאמר שיודע לישא חידושי התורה מן הכח העצור בקרב נשמתו וליתן אותם בעולם הזה להשומעין בית המדרש בפועל עד כאן דבריו נר"ו.

9 'שׁוֹפֵט', זֶה דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. נראה לי בס"ד שהוא מרבה לחקור את העדים ואת בעלי דינים המדברים במרמה שמלבישים דבריהם במלבוש של ערמה ותחבולה ולכן נקרא שופט בהיפוך אתוון פושט שפושט מלבוש המרמה המכסה את האמת ומוציא האמת לאורה. גם נקרא שופט שהוא אותיות שוט פ' כי מוציא מן הפה שלו שוט להכות על קדקודם של רמאים לגלות המרמה שלהם הן העדים הן בעל דרך.

10 'שַׂר־חֻמָּשִׁים', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. פירוש מחבר הלכות פסח עם הלכות שבת ומביא ראיות מזו על זו ומהנזקין להלכות טומאה וטהרה ומהלכות טומאה וטהרה להלכות סוכה ולולב וכיוצא בזה שהם דברים ועניינים חלוקים ומפוזרים בחמשה חומשי תורה הוא חורז ומחבר זה בזה ולומד מזה על זה.

11 'חָכָם', זֶה תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹתָיו. פירוש כענין ריש לקיש עם רבי יוחנן דאמרו בגמרא בבא מציעא פד. אחר שנפטר ריש לקיש היה רבי יוחנן מצטער מאד בחסרונו בא ר"א וישב בצידו במקום ריש לקיש וכל הלכה שהיה ר"י דורש היה אמר לו רבי אלעזר תנא דמסייע לך ועם כל זה לא הוה נח ליה לרבי יוחנן בזה ואמר לו אני רוצה תלמיד כריש לקיש דהיה מקשה לי כמה קושיות והייתי מוכרח לתרץ לו על פי סברות שהייתי מחדש באותה הלכה וממילא רווחה שמעתתא בידן אך אתה אומר לי תנא דמסייע לך אטו אנא לא ידענא דשפיר קא אמינא! וכן ענין זה כאן המחכים את רבותיו ברבוי שאלות וקשיות שאומר להם בהלכות שהם מלמדין אותו.

12 'חֲרָשִׁים', זֶה שֶׁנַּעֲשׂוּ הַכֹּל לְפָנָיו כְּחֵרְשִׁים, בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. פירוש הפתיחה היא הקושיות שמקשה במקראות או במשניות ואחר הקושיות יבואו התרוצים. ויש כשפותח בקושיות אינו יודע להקשות קושיות חזקות אלא קלות מאד שהשומעין יש להם פה לומר לו אין זו קושיא ואין זה דקדוק! אך החכם אינו מקשה קושיות קלות אלא חזקות ולכן כשפותח בדברי תורה שאומר הקושיות נעשין הכל לפניו כחרשין שאין מי שיוכל לתרץ והכל מוכרחים להטות אזן לדבריו לשמוע התירוצים ממנו כי לכולם יהיו הקשיות האלו פלאות רבות.

13 'וְנָבוֹן', זֶה הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. פירוש לא מבעיא הלכה מתוך הלכה אלא דבר הלכה מתוך דבר דמילי דעלמא וכמו דאיתא בגמרא דחולין חולין קיא: דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח וקאמר בגמרא הא דרב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעם ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, ופירש רש"י כולי האי שחוזר ונותן טעם בקערה ומאן דשמע סבר דאית לרב נותן טעם בר נותן טעם בעלמא אסור עיין שם. וזהו ענין דקאמר הכא מֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר רוצה לומר דבר תורה מדבר בעלמא של חולין כמו שאמרו שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד. ומה שאמר דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ בְּלַחַשׁ כלומר הוא חלק הסוד דעליו אמרו רבותינו ז"ל סוכה מט: בפסוק 'חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ' שיר השירים ז, ב מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, ולכן מכנהו בשם לחש כי 'לחש' בהפוך אתוון 'שלח' שהוא רוצה לומר חרב שזה החלק הוא מבטל חרב עשו ויהיה חרב פיפיות להכרית הקליפות.

14 אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּנֹעָרִים מִן הַמִּצְווֹת. פירוש שהם רשעים גמורים שאם יעשו לפעמים איזה מצוה תחטוף אותה הקליפה מהם ולא ישאר אצלם ממנה אפילו שיעור אבק כאדם שמנער את בגדיו שלא ישאר בהם אבק שהוא דבר מועט. ומה שאמר תַּעֲלֵי בְּנֵי תַּעֲלֵי רוצה לומר שהם ערומים כשועל שאין רשעתם ניכרת לעיני בני אדם ועל ידי כך יזיקו לאחרים יותר שאין נשמרים מהם וכמו שאמרו המפרשים על פסוק תהלים קיח, ז הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.

15 חַד אָמַר שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה. נראה לי בס"ד שש מאות הוא מספר 'בית יעקוב' 600 מלא בוא"ו שעולין שש מאות כי תורה שבכתב נקראת 'בית ישראל' ותורה שבעל פה 'בית יעקב' ולכן כל מצות דרבנן הם בסוד יעקב ומצות דאורייתא הם בסוד ישראל כנודע. גם שש מאות הוא מספר שם מצפץ 300 ב' פעמים ששם זה הוא חלוף שם הוי־ה בא־ת ב־ש והוא נרתק לשם הוי־ה כן המשנה נרתק של תורה שבכתב על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דשם אדנ־י 65 הוא מספר היכל 65 כי הוא נרתק של שם הוי־ה. והנה באלו השש מאות סדרי משנה שהם תורת אמת נכניע דרגא דשקר 600 שמספרו ת"ר ולכן מניחין שני ש' בתפילין של ראש כנגד שש מאות סדרי משנה ולכן אמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ דברים כח, י, ואמר רבי אליעזר אלו תפלין שבראש. ונמצא תחלה היו שש מאות סדרים עתה הם ששה דוקא והנה שש בקריאה הוא רוצה לומר ששה ובמספר הוא שש מאות ותחילה היו ה'שש' 600 במספר ועתה נשארו במשמעות הקריאה, רמז לדבר ויקרא כו, כז וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי אַף אָנִי אֵלֵךְ עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, לשון קריאה שאמעט השגתכם ותחלה היו השש במאות ועתה נעשו באחדים ותחלה היו כמנין צדקות 600 וכאשר נתמעטו צדקות שלהם נתמעטו גם הסדרים של המשנה ולכן אמר ביחזקאל יחזקאל טז, י וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, כי לעולם הם שש אך תחלה במספר ואחר כך במשמעות הקריאה. ומה שאמר 'חַד אָמַר שְׁבַע מֵאוֹת' נראה לי בס"ד כמספר 'יצירה עשיה' 700 כי עסק התורה עולה עד היצירה ונמצא מתקן יצירה ועשיה כי העשיה היא קודם היצירה ועובר עליה גם כן.

16 דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּים בָּהֶם כְּשִׂמְלָה יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ. נראה לי בס"ד קאי על חלק הסוד שמוכרח להלבישו במלבושין ואי אפשר לגלותו כמו שהוא. ומה שאמר 'יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ' רמזו בזה תחת אותיות יד יש אותיות כה והוא רמז לאור שהיא תיבת כ"ה בתורה שאם תמנה מן בראשית עד 'יְהִי אוֹר' בראשית א, ג תמצא תיבת אור היא תיבת כ"ה כלומר אתה תוכל להוציא הדברים לאורה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר 'דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּים בָּהֶם כְּשִׂמְלָה' הוא על דרך מה שאמר הכתוב בקהלת וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה קהלת יב, ט וכן כאן אומרים לו אתה חכם שיודע למשל משלים יפים וזהו כשמלה שהוא רמז על המשל ותגיד לנו מהם, והוא משיב 'וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה' ישעיהו ג, ז כלומר לא הנמשל ולא המשל שאין לי ידיעה לדבר לא בזה ולא בזה! עד כאן דבריו נר"ו.

17 ישעיהו ג, ז "וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה", שֶׁאֵין בְּיָדִי, לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַּלְמוּד. נראה לי דריש לֶחֶם על מקרא כי הלחם הוא מאכל כל אדם ואי אפשר בלעדו וכן המקרא מאכל כל אדם ואי אפשר בלעדה דהכל צריכין למארי חטייא הוריות יג:, והשמלה דריש לה על משנה ותלמוד שבהם יתכבד האדם וכן השמלה היא לכבוד. והא דדריש לה אתרתי נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר מגדל דוד על התורה דתיבת שמלה היא מתיבות המתהפכות שהם שִׂמְלָה ושַׂלְמָה כמו כֶּבֶשׁ וְכֶשֶׂב וכל תיבות המתהפכות הם אחד אור ישר ואחד אור חוזר והם מבחינת דעת יעוין שם. ובזה ניחא דדריש תיבת שמלה על תרתי משנה וגמרא כי היא מתיבות המתהפכות 'שִׂמְלָה ושַׂלְמָה' שהם אחד אור ישר זו משנה ואחד אור חוזר זו גמרא שיש בה מלחמה וגבורה.

18 לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: וְלֹא בְּמֶרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ. עיין מהרש"א ז"ל שכתב לדעת רבן יוחנן בן זכאי לא היה רבי אלעזר בן ערך עדיין ראוי להודיע לו מעשה מרכבה שלא היה חכם ומבין מדעתו, לכך הקשה אם כן איך כבר לימדו רבן יוחנן בן זכאי דהא אמר לו 'דָּבָר אַחַר שֶׁלִּמַּדְתָּנִי'? ונדחק לתרץ. ועוד יש להקשות יותר דהא באבות משנה אבות ב, ח הפליג רבן יוחנן בן זכאי בשבח רבי אלעזר בן ערך שמכריע כל חכמי ישראל? ודוחק לתרץ שדבר זה היה קודם שנתגדל רבי אלעזר בן ערך. ונראה לי בס"ד שבאמת אין מלמדין פרק שלם אלא ראשי פרקים וכמו שאמרו לעיל דף יג: ולא במרכבה ביחיד תני רבי חייא: אבל מוסרים לו ראשי פרקים. ולכן כיון דאמר לו 'שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה' דבקש פרק שלם לכך אמר לו ולא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד? ומה שלמדו מכבר לא למדו פרק שלם אלא ראשי פרקים!

19 מִיָד יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִן הַחֲמוֹר, וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב עַל הָאֶבֶן אַחַת תַּחַת הַזַּיִת. נראה לי בס"ד נתעטף בציצית שהוא אור מקיף כמו המתפללין ועל ידי כך נמשך אור שהקיף סביב האילנות וישב על אבן להורות הכנעה שלא יתגאו מן הכבוד הזה הנעשה להם מן השמים והאבן היא מדרס לכל אדם וכמו שאומרים 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. וְיָשַׁב תַּחַת הַזַּיִת שיוצא ממנו שמן על ידי כתישה כן האדם אינו מוצא שמנה של תורה אלא על ידי כתישה שכותש החומר שלו. גם תחת אותיות 'זַּיִת' יש אותיות 'חִכֵּךְ' כי כף דמנצפ"ך הוא אחר אות ת' רמז בזה על מה שאמר הכתוב שיר השירים ז, י וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם שישב תַּחַת הַזַּיִת שיוצא ממנו השמן שרומז לחכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל ברכות נז. הרואה שמן זית בחלום יצפה לחכמה ורמז בזה על עיקר ההלכה דאין דורשין במעשה מרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם עד כאן דבריו נר"ו.

20 מִפְּנֵי מַה יָּרַדְתָּ מִן הַחֲמוֹר. כלל של 'מִפְּנֵי מַה' ידוע והיינו שיש לפניו שני טעמים ושואל מפני מה? ונראה לי בס"ד הכא נראה לו שני דברים לומר אם ירדת כדי ללמדני כאשר בקשתי ממך תחלה או אם ירדת כדי לשמוע מה שאדרוש לפניך כאשר אמרתי לבסוף? ומה שאמרו פָּתְחוּ כָּל הָאִילָנוֹת וְאָמְרוּ שִׁירָה הכונה המלאכים הממונים על האילנות. והנה בפרקי שירה איתא דשירת המלאכים הממונים על האילנות היא פסוק אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר דברי הימים א' טז, לג, וכמו שאמרו יש אומרים. ונראה לפי דברי תנא קמא שאמרו שירה חדשה שאינה קבועה להם מרוב שמחתם בדבר זה שנעשה באקראי.

21 וְאַף מַלְאָךְ נַעֲנָה מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְאָמַר: וַדַּאי, הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יש להקשות למה מלאך נענה ולא כולם? ועוד מאי קא משמע לן מתוך האש? ודאי דהוא מתוך האש! ונראה לי בס"ד דזה המלאך אינו ממלאכים שירדו מן השמים דאמר עליהם רבן יוחנן בן זכאי ומלאכי השרת מלוין אותנו אלא הוא מלאך נברא עתה מחדש מן התורה שדרש רבי אלעזר בן ערך. ואמר הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה על דרך מה שהיה המגיד הנברא מן המשנה שהיה לומד מרן ז"ל בעל פה שאומר למרן אני הוא המשנה שלמדתני וכנזכר בספר מגיד מישרים וכן המלאך הזה אמר הן הן מעשה מרכבה שאני נבראתי מהם. ומה שאמר וַדַּאי הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה רמז בתיבת וַדַּאי על האבות דראשי תיבות שלהם הוא מספר ודאי 21 ואמרו רבותינו ז"ל בתיקונים האבות הן הן המרכבה. גם רמז בתיבת וַדַּאי על שם קדוש הנקרא 'ודאי' והוא ראשי תיבות וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְיָ דברי הימים א' כט, י שהוא מספר אהי־ה 21 והוא שם הכתר והוא שם המפורש וכמו שכתב מאורי אור. ועיין בשער הכונות דרוש ראש השנה דף ק' בביאור הפיוט של 'הַוַּדַּאי שְׁמוֹ כֵּן תְּהִלָּתוֹ' שביאר רבינו האר"י ז"ל יעוין שם וכאן הזכיר השם הזה לרמוז שהאיר השם הזה על ידי גילוי סודות אלו. ומה שאמר הֵן הֵן בכפל לרמוז על עולמות היושר ועל עולמות העיגולים. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הֵן הֵן בכללות ובפרטות. אי נמי בחצוניות ובפנימיות עד כאן דבריו נר"ו.

22 אֲבָל אַתָּה אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם. הקשה מהרש"א ז"ל מאי מְקַיֵּם שייך בזה? עיין שם. ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בענין היחודים דאית בהו תרתי למעליותא שהוא יחוד העולמות וגם עסק התורה יעוין שם. ובזה מובן הכפל של הֵן הֵן מעשה המרכבה ולזה אמר נָאֶה דּוֹרֵשׁ כנגד עסק התורה וְנָאֶה מְקַיֵּם שבזה הדרש עשית קיום לעולמות ביחוד שלהם. ומה שאמר אַשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ אפשר דרבי אלעזר בן ערך היה מבחינת החסד שאחוז בו אברהם אבינו ע"ה.

23 וְנִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים. נראה לי בס"ד הטעם כי ד' חלקי פרד"ס פשט רמז דרש סוד הם כנגד אבי"ע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה וכנגד ד' מלואים דשם הוי־ה וחלק הסוד הוא כנגד אצילות וכנגד שם הוי־ה דיודי"ן שהוא ע"ב שעולה מספר חסד 72 ולכן חלק הסוד נקראת תורת חסד דכתיב משלי לא, כו וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. וידוע כי הענן הוא בסוד החסד לכן ענני כבוד היו בזכות אהרן הכהן ע"ה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ולכן אמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן שמות יט, ט לתת לך חלק הסוד גם כן שהוא בסוד ע"ב. ולכן עתה שהיו דורשים בחלק הסוד נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים וְנִרְאֶה כְּמִין קֶשֶׁת שיש בו שלשה גוונים כנגד התורה הנקראת תלתאי שבת פח. וניתנה מן הבריאה שהיא שלישית מתתא לעילא. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִין וּבָאִין כִּבְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְקַבְּצִין וּבָאִין לִרְאוֹת בְּמִזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה עשה הדמיון בזה של חתן וכלה לרמוז שנעשה על ידי סודות התורה ההם באותה שעה זווג עליון במידות העליונות.

24 טְרַקְלִין גְּדוֹלִים מוּכָנִים לָכֶם. נראה לי בס"ד טְרַקְלִין רמז לשכר של בירור ניצוצי קדושה שהוא שתי פעולות בתחילה ניר רוצה לומר חורש בשדה למעלה ואחר כך לקט מלקט ניצוצי קדושה וזהו אותיות טְרַקְלִין הם אותיות 'ניר לקט'. וּמַצָּעוֹת גְּדוֹלוֹת רמז למצות עסק התורה שהיא נדרשת בשבעים פנים וזהו מַצָּעוֹת אותיות מצות ע'. ומה שאמרו מְזֻמָּנִים לְכַת שְׁלִישִׁית נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל יש להם חלק לעולם הבא ועוד אמרו בן עולם הבא ועוד אמרו מזומן לחיי עולם הבא, פירש רבינו האר"י ז"ל דיש לו חלק לעולם הבא הוא מדריגה קטנה ולמעלה מזה בן עולם הבא ולמעלה מזה מזומן לחיי עולם הבא. וזהו שאמרו מְזֻמָּנִים לְכַת שְׁלִישִׁית שהוא מדרגת מזומנים לחיי עולם הבא.

25 תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. הנה בשערי קדושה חלק ג שער ו כתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל מה שנקרא בתלמוד עליית הפרדס הוא היצירה הנקרא עולם מטטרו־ן ולזה היו שמשים ידועים לפתוח השערים שיש מן עולם השפל והעשיה והיצירה וליחד היחודים והתפילות הנאותים כפי עולם היצירה בעשר ספירות שבה. זהו סוד שמוש פרקי היכלות שנשתמשו בו רבי נחוניא ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי כנסת הגדולה, ואחר כך נשתכחו גם דרכי השמושים ההם. ועוד אחרת כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא כנזכר בתלמוד חגיגה דף כה ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעלית הפרד"ס. ומאז ואילך נשתמשו בשמושי עולם העשיה לבדה, ולהיותו עולם השפל מכולם וגם כי המלאכים שבה מעוטן טוב ורובן רע, ולא עוד אלא שהטוב והרע מתדבקים יחד מאד, לכן אין בו השגה כלל, כי אי אפשר להשיג טוב לבדו ולכן מעורבת ההשגה בטוב ורע, אמת ושקר, עד כאן לישונו עיין שם. ובפירוש פרקי אבות לרבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל הנדפס בסוף שער מאמרי רבותינו ז"ל פרק ו בביאור ברייתא דרבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה משנה אבות ו, א, כתב מה שאמר נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס שהוא פשט רמז דרש סוד ונכנסו להבין פנימיות הסוד שהוא יותר רוחני וכו' עיין שם. ובשער מאמרי רבותינו ז"ל שם כתב רבינו ז"ל ביאור מאמר זה דגמרא דידן שארבעה חכמים אלו שהיו מופלגים בחכמה והיו צופים ברוח הקודש ובמעשה מרכבה עלה בדעתם לתקן חטא פגם העצום של אדם הראשון ושלשה מהם טעו בסדר התיקון אך טעות אלישע היתה גדולה מכולם ולכך נאחזו בו הקליפות ונטרד שם בר מינן ורק רבי עקיבא תיקן יותר טוב מכולם עיין שם. ולפי זה מה שאמר בביאור פרקי אבות 'שנכנסו להבין ולידע פנימיות הסוד' זו היתה תכלית כונתם אך באו לתקן תחלה חטא אדם הראשון כדי שאחר כך יהיו יכולים להשיג פנימיות הסוד דהא בהא תליא וכיון דלא עלתה בידם תיקון חטא אדם הראשון אז לא השיגו פנימיות הסוד והבן היטב.

26 מַהוּ לִסְרוּסִי כַּלְבָּא. יש להקשות למה שאלוהו על הכלב דוקא? ונראה לי בס"ד דאיתא בפרקי שירה שביאר רבינו האר"י ז"ל שהקליפה הנקראת כלב היא בעשיה והיא קליפה קשה מאד וזהו סוד וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ ישעיהו נו, יא שהם מבחינת קליפה העזה דעשיה הנקראת נפש ולכן אמר עַזֵּי נֶפֶשׁ. וידוע דפלוני נקרא כלב שהוא הקליפה העזה שבעשיה וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש בסבא דמשפטים קג אל אחר אסתרס ולא עביד פירין. ובזה פרשתי הטעם דהכלב התחתון לקה בתשמיש שלו שהוא נקשר כמו שאמרו בגמרא סנהדרין קח: כי הוא דוגמה לאותו הכלב שנקרא 'אל אחר' ובזה מובן הטעם ששאלוהו על סירוס הכלב התחתון דיש פה לומר כיון דהוא דוגמה לאותו הכלב הנקרא 'אל אחר' דאסתרס מכבר לכך מותר לסרס לזה הכלב התחתון. והשיב כל שֶׁבְּאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ ויקרא כב, כד דאף על גב שזה הכלב התחתון הוא דוגמה לאל אחר דאסתרס מכל מקום כיון שזה הכלב התחתון הוא בְּאַרְצְכֶם למטה לֹא תַעֲשׂוּ בו סירוס דאל אחר דאסתרס אינו בארצכם.

« בן יהוידע על חגיגה י״ג ע״ב בן יהוידע על חגיגה ט״ו ע״א »